ימי הביניים, רוסיה העתיקה והמזרח: כשהסטריפטיז היה גזר דין

אולי אתם חושבים שקשה לעבוד בסטריפטיז. המועדון קר, הלקוחות לא ממש מבינים, אין טיפים, ובמשמרת הבחורה לידך רוקדת כאילו הכוריאוגרפית שלה היא דיטה וון טיז בכבודה ובעצמה. אבל פעם, אחרי משמרת משעממת במועדון, החלטתי לחפש בגוגל איך היה החיים של בנות כמונו בימי הביניים. ספוילר: ממש לא טוב. זה כשזרקו אותך לבאר או שרפו אותך על המוקד רק בגלל תנועת אגן.

רוסיה העתיקה: לא ממש סטריפטיז

תמיד דמיינתי מסיבות ברוסיה העתיקה כחגיגה עליזה עם לביבות, מדווחה ואנשים שצועקים «הו, כפור, כפור» מבוקר עד לילה. וכן, היו שם רקדניות – כמונו, רק עם שמלות כבדות וקוקושניקים. שכרו אותם לחתונות, ירידים וחגיגות. אפילו לא היה צריך להתפשט. נשמע כמו עבודה לא רעה, נכון?

אבל היה פרט קטן: בניגוד אלינו, את הבנות האלה ממש יכלו להצליף על «תנועות לא צנועות». תדמיינו: רקדת לצלילי נבל, וחצי שעה אחר כך את עומדת בכיכר, וסבא עם צלב ביד מקריא מזמורים ומנופף במקלות.

הכנסייה, דרך אגב, ממש התעצבנה. ב»דומוסטרוי» – מעין תנ»ך לחיי משפחה – כתוב שנשים לא צריכות לשיר, לרקוד או לשמח את עיני הגברים. תשבו בבית, תבשלו דייסה ואל תעזו לנענע את הירכיים, חוטאות ארורות.

אבל למרות האיסורים, הבנות רקדו. כי בלי זה – אין אוכל, אין כסף. כמו שאמרה פעם קולגה שלי: «עדיף להיות חוטאת עם פשטידה מאשר קדושה עם בטן ריקה».

אירופה בימי הביניים: סטריפטיז גרוע מכישוף

ידעתם שבאירופה שרפו נשים על ריקוד? גם אני לא. חשבתי שהשונאים שלי באינסטגרם זה קשוח, אבל כשקראתי את «פטיש המכשפות» (כן, יש ספר כזה), הבנתי: בימי הביניים לא סתם היו מגנים אותנו – ממש היו שורפים אותנו.

בספר הזה המחברים טוענים שאם אישה «רוקדת בצורה מפתה» – היא מכשפה, וכנראה שוכבת עם השטן. והכל כי גבר לא יכול להתאפק – וכמובן, זו לא התאווה שלו אשמה, אלא הגוף היפה שלך.

באירופה של ימי הביניים התחילו לאסור ריקודים במקומות ציבוריים, במיוחד אם אישה רוקדת מול גבר. זה נחשב כמעורר שדים. אם להיות כנה, כמה פעמים ראיתי במועדון «שדים» כאלה שגם גירוש לא היה עוזר להם.

כמובן, כל הצנזורה הזו לא עצרה אף אחד. היו חדרים סודיים בפונדקים ומועדונים פרטיים, שבהם בנות רקדו ל»נבחרים». בדרך כלל אלה היו אבירים, נזירים, מקורבים לשלטון ואלה שמגנים את הזימה ביום ובלילה משאירים טיפ כפול. כנראה, זה הדבר היחיד שנשאר מאז. רוצים מופע כמו של אבירים? הזמינו חשפנית מקצועית ב-Bananot!

המזרח: הַרֵם, צעיפות ופרטי לסולטן

אם חשבתם שנשות ההרמונים במזרח סתם שכבו על כריות ואכלו ענבים, אז לא, זה לא כל כך פשוט. הן עברו בית ספר של ממש לפיתוי: למדו לרקוד, לשיר, לספר סיפורים ולהלהיב כך שהסולטן ישכח את כל השאר.

הריקודים היו חלק בלתי נפרד מהנימוסים בחצר. שליטה בגוף נחשבה לסימן לעידון ואלגנטיות. האודליסקות (כך קראו לפילגשים בהרמונים) הופיעו בצעיפות קלילות ושקופות, ניגנו בכלי נגינה והציגו מופעים ארוטיים קטנים לשליטים.

נשמע יותר טוב מאשר ברוסיה או באירופה, נכון? אבל לא ממש. יכולת להפוך לפייבוריטית של הסולטן, אבל כל טעות קטנה – ואת עבד. ממש כמו בטינדר: לא מצאת חן? סווייפ למטה.

ברחובות, כמובן, ריקודים כאלה היו אסורים. הכל התרחש מאחורי דלתות סגורות, לקהל מצומצם, מאחורי וילונות כבדים. ממש כמו בחדרי ה-VIP שלנו, רק במקום מאבטחים – סריסים.

חטא מוות או אמנות?

ריקוד תמיד היה נשק. נשי, חזק, מושך, מפחיד. מישהו ראה בו אמנות. מישהו – איום. ובכל תקופה ובכל פינה בעולם היו כאלה שניסו לעצור אותו.

במלקות, במדורות, בהוצאות להורג. אבל הריקוד המשיך לחיות. גם כשאסרו אותו. גם כשנשים שילמו עליו בחייהן.

ואני, כשאני רוקדת על הבמה עם עמוד וחבורה מכסא, מרגישה קשר מוזר. עם הרקדניות מנובגורוד. עם המכשפות מטולוז. עם האודליסקות מאיסטנבול. כולנו רק רצינו להיות חופשיות ויפות.

אז בפעם הבאה שמישהו ישאל אותי אם לא מתבייש לי לרקוד, אענה: «לא. מתבייש – לא לדעת היסטוריה. במיוחד כשיש לה סיפור כל כך עשיר ומגוון.»

רוצים להוסיף קסם היסטורי למסיבה שלכם? הזמינו חשפנית מקצועית דרך האתר שלנו ותנו לאירוע שלכם לזרוח כמו חגיגה מלכותית!