המסע שלי בסטריפטיז: מבעיות פסיכולוגיות לדאגה לעצמי

כשהתחלתי לרקוד, חשבתי שזה זמני. נו, מקסימום כמה שנים – עד שאמצא את עצמי, אחסוך קצת כסף ואטוס למצוא שלווה באיזה חוף בבאלי. המציאות, כמו תמיד, הייתה הרבה פחות זוהרת: במקום באלי, מצאתי את עצמי במועדון בע-sided רוסית קטנה, כשחדר ההלבשה מסריח מדאודורנט זול וחלומות שבורים. הסוף, למרבה המזל, היה הרבה יותר נעים – אבל בואו נתחיל מההתחלה.

הכל התחיל בראש… כלומר, בנפש

תמיד הייתי הילדה הזו – רגישה, מלאת חרדות, עם ביטחון עצמי שמשתנה כמו מזג האוויר ואובססיה לשליטה. טיפול פסיכולוגי? למי יש זמן לזה כשיש יין, טיקטוק והזדמנות לרקוד בתחתונים תמורת מזומן. כמובן, מאוחר יותר הבנתי שטיפול טוב עולה יותר מהשכר החודשי שלי במועדון, אבל עד אז כבר הייתי שקועה בסיפור הזה עד הצוואר.

עבודה בסטריפטיז היא כמו מערכת יחסים עם בחור רע. בהתחלה זה מרגיש כמו שחרור. את אלילה, את מחליטה למי לחייך ולמי להתעלם, כסף זורם, חיים יפים. אבל אחרי זמן מה את מבינה שאלילות לא רוקדות בתחתונים, שאת מחייכת רק למי שמשלם, ובעצם הפכת לחפץ שמסתכלים עליו, ולפעמים גם נוגעים בו. את רק גוף שמנופפים לו בשטרות. וזה מתחיל לחלחל למוח.

עולם הפוך, סמים ואלכוהול

כשהמשמרת שלך מתחילה ב-22:00 ומסתיימת עם הזריחה, את מהר מאוד מנותקת מהעולם. ואל תחשבו שאני מגזימה – לא היה לי לוח זמנים של 2/2 או 3/1, ממש עברתי לגור בלילה. ימי חופש היו נדירים, ורק כשהרגשתי ממש רע ולא יכולתי לעשות כלום, אז נשארתי במיטה (עם סדיני משי חדשים, דרך אגב). ההורים, החברים, אפילו החתול שלי – כולם איבדו אותי. שיקרתי לעצמי שאני עובדת קשה, בונה קריירה. שיחות נדירות עם אמא בדרך הביתה מהמשמרת גרמו לי לבכות, לרצות לספר לה הכל ולבקש עזרה, אבל לא היה לי הכוח.

אלכוהול? זה היה כמעט חלק מהמדים. אחרי כמה חודשים, לעלות לבמה פיכחת היה פשוט בלתי אפשרי. החיוך כבר לא עלה, והרגשת האלילה נעלמה. ומה עם סמים? כן, הם מגיעים יחד עם האלכוהול. קו בסלון פרטי או ג’וינט עם לקוח קבוע – זה לא בחירה, זה חלק מהתפקיד. את מבינה שאם לא תעשי מה שהוא רוצה, לא תקבלי כסף. הוא יהיה לא מרוצה, ההנהלה תהיה לא מרוצה, ואת? נכון, לא תקבלי כסף. מעגל סגור שרק הולך ומצטמצם עם התמכרויות חדשות.

בבוקר, כמובן, הכל מתרסק. את שוכבת במיטה עם נדודי שינה, הראש מרגיש כמו צמר גפן, ורק שאלה אחת מהדהדת: «זו באמת החיים שלי?» התשובה – כן. בינתיים.

הטרדות כ»חלק מהמקצוע»

בואו נהיה כנים. אפשר לספר סיפורים על כמה הכל קפדני ואין נגיעות, אבל אם היית פעם בחדר VIP עם איזה דוד שמן בחליפה ובושם יקר, את יודעת שזה לא ככה. הגבולות מיטשטשים. את אומרת «לא», אבל בפנים כבר עברת למצב «רק לשרוד». אותה לוגיקה כמו עם הסמים – כסף, לקוח לא מרוצה, הנהלה לא מרוצה, כסף. ואף אחד לא יתעניין בסיבות. הלקוח תמיד צודק, גם אם הוא מנסה לדחוף את האצבעות שלו למקומות שלא צריך.

ואז את הולכת הביתה. בוקר מוקדם, הציפורים שרות, ובמוח שלך – קוף שמכה בצלצלות מתכת (נו, הבנתם, שכחתי איך קוראים לזה). פותחת את המקרר, ומה יש שם? אנרגטי ושוקולד. זה ארוחת בוקר. או ערב? לא משנה, אין תיאבון בכל מקרה.

ליבידו? אה, שכחתי מה זה. בגיל 23 כבר לא זכרתי איך לעשות סקס בשביל הכיף, איך ליהנות ממגע. ניסיתי מערכות יחסים בתוך התחום, אבל הן תמיד התפרקו – או כשהבחור גילה מה אני עושה, או כשהבין שאני סל של בעיות נפשיות. סקס הפך לעוד עבודה. גברים? לקוחות פוטנציאליים, במקסימום. לא רוצה קרבה, כי את כבר כל הזמן «במגע». אבל מגע חד-צדדי. את נותנת, הם לוקחים.

כסף, ניסיון לעזוב וישראל

חסכתי. לא תאמינו, אבל הצלחתי! כן, אפילו עם אלכוהול, חתול וחולצה ממותגת חדשה כל חודש, אפשר לחסוך – אם שוכחים מתחביבים, אוכל ושפיות. בחרתי בישראל: אקלים חם, ים, הרבה דוברי רוסית ובעיקר – הזדמנות להתחיל מחדש.

בהתחלה הכל היה בסדר. מדינה חדשה, מועדונים חדשים, לקוחות קצת יותר מתורבתים, אני חדשה. אבל הישנה לא ממש נעלמה. למדתי עברית והתחלתי לעבוד עצמאית. הכל היה בסדר, עד שקלטתי שגם במדינה אחרת אני ממשיכה לברוח מעצמי – שותה יותר מדי, לא ישנה, לא מכירה אנשים. ושאלתי את עצמי: «מה בעצם השתנה?»

סטריפטיז 2.0 ו»יציאה» עם אופי

ישראל לימדה אותי הרבה – או יותר נכון, אני סוף סוף לקחתי את עצמי בידיים. התעוררתי יום אחד והבנתי שפסיכולוג זה לא מותרות, אלא הכרח, במיוחד במצבי. שדאגה לעצמי זה לא ספא ומסיכת מלפפונים, אלא שינה, יציבות ואדם קרוב אחד שאפשר לספר לו הכל בלי פחד.

עדיין עליתי לבמה, רקדתי בחדרים פרטיים, אבל פחות. התחלתי לבחור למי ומתי. לאט לאט התחלתי להרגיש שאני באמת משתחררת, כמו שחלמתי כשנכנסתי למקצוע. פחות נתתי שיגעו בי, יותר התעלמתי מלקוחות לא מרוצים. ותאמינו או לא, ההנהלה דווקא תמכה בי. ואז, יום אחד, חשבתי: «אולי די?» ו… באמת, די.

עזבתי את המקצוע. בלי זיקוקים, בלי דרמות – פשוט הלכתי. התחלתי לעבוד בסטודיו ליוגה. כן, אירוניה של הגורל. עכשיו אני מלמדת אנשים לנשום. כי סוף סוף למדתי לנשום בעצמי.

להפוך לגרסה הכי טובה של עצמי

המסע שלי הוא לא סיפור הצלחה עם כתר וטבעת יהלום בסוף. זה סיפור הישרדות. סיפור שבו כמעט איבדתי את עצמי, ואז, חתיכה אחרי חתיכה, הרכבתי את עצמי מחדש.

אני לא מתחרטת. בלי סטריפטיז, לא הייתי מי שאני היום. בלי כל הלילות המטורפים, הדמעות בחדר האיפור והלקוחות עם איי-קיו נמוך משולחן, לא הייתי מבינה כמה חשוב להיות אני – ולא להתבייש במה שעברתי.

אז אם את נמצאת עכשיו במקום דומה – תחזיקי מעמד. תבקשי עזרה. אל תפחדי להיות פגיעה. וגם – תכבי את הטלפון, תאכלי משהו נורמלי ותלכי לישון. כל הבלגן הזה יחכה.

רוצים להפוך את המסיבה שלכם לבלתי נשכחת? הזמינו חשפנית מקצועית דרך האתר שלנו ותנו לאירוע שלכם לזרוח!