היבטים מגדריים של סטריפטיז: מופעים גבריים ונשיים

כשחציתי לראשונה את מפתן מועדון הסטריפטיז, חשבתי שאני יודעת מה זה סטריפטיז. נו, אתם יודעים – בחורות, עמודים, מוזיקה, גברים עם שטרות בידיים. אבל החיים, כמו תמיד, התגלו כמורכבים ומעניינים הרבה יותר. מסתבר שסטריפטיז הוא לא סתם ריקוד, אלא יקום שלם שבו התפקידים המגדריים מתהפכים, והסטריאוטיפים מתנפצים לרסיסות. ואם אתם חושבים שסטריפטיז הוא רק עניין של נשים, אז, בלשון המעטה, אתם קצת מפגרים אחרי הזמן.

סטריפטיז גברי: כשהם רוקדים בשבילנו

בואו נתחיל עם סטריפטיז גברי, כי זה, כנראה, התופעה הכי משעשעת ובה בעת הכי לא מוערכת בתעשייה הזו. כשנכחתי לראשונה במופע גברי, הייתי מוכנה לכל דבר, אבל לא למה שראיתי. דמיינו: אולם מלא בנשים, מגיל עשרים עד שישים, שצורחות, שורקות וזורקות כסף על הבמה. ועל הבמה – בחורים בתחפושות של כבאים, שוטרים או, במקרה הגרוע, קאובויים.

והדבר הכי מעניין? סטריפטיז גברי הוא לא על סקס. טוב, או לפחות לא רק על סקס. הוא על זה שנשים יכולות להרשות לעצמן להיות חצופות, תובעניות ואפילו קצת גסות בלי שישפטו אותן. זה הרגע שבו אנחנו מקבלות את מה שבדרך כלל שמור לגברים – הזכות לבחור, להעריך, לרצות. ותאמינו לי, זו תחושה מיוחדת לגמרי – לראות איך בחורים חסונים מסמיקים כשאת דוחפת שטר לתוך התחתונים שלהם.

סטריפטיז נשי: אמנות הפיתוי או בית ספר להישרדות?

ועכשיו על הגרסה שלנו, ה»קלאסית». כאן הכל מורכב יותר ממה שנראה. כשעליתי לראשונה על הבמה, חשבתי – נו, מה כבר מסובך? לנער את הישבן ולחייך. אבל לא. מסתבר שסטריפטיז הוא כמו שחמט, רק עם התפשטות. צריך להרגיש את הקהל, להבין למי להראות איזה טמפרמנט, את מי לעקוץ קלות ואת מי להדהים בחדות.

והדבר הכי משעשע – הגברים בקהל מתנהגים בדיוק כמו הנשים במופעים הגבריים. רק שהם מתביישים בזה. כאילו באו «רק לשתות בירה», אבל בעיניים הם מפשיטים אותך. אבל הנה מה שמעניין – אם במופעים גבריים הנשים צועקות וצוחקות, כאן יש שקט. שקט מתוח, כבד. סטריפטיז גברי הוא חגיגה, סטריפטיז נשי הוא טקס. למה? אולי כי אנחנו עדיין לא מאפשרים לגברים לרצות בגלוי?

מי ממציא את מי?

הנה פרדוקס – בעולם שבו כולם צועקים על שוויון, סטריפטיז גברי נחשב לבדיחה משעשעת, ואילו סטריפטיז נשי – למשהו מביש. אבל כשאני רואה אשת עסקים בת ארבעים מסמיקה וצוחקת, דוחפת כסף לתוך התחתונים של «שוטר» בן עשרים וחמש, נדמה לי שאנחנו בכל זאת מתקדמים לעבר איזון כלשהו.

סטריפטיז הוא מראה של הטאבו שלנו. מותר לנשים להסתכל, אבל אסור להודות שזה מוצא חן בעיניהן. מותר לגברים לבוא, אבל אסור לדבר על זה בקול רם. ולמבצעים… אה, למבצעים מותר הכל, אבל רק כל עוד אתה על הבמה. ברגע שיורדים ממנה – אתה שוב הופך לאדם «רגיל».

מסקנה?

אולי יום אחד נפסיק לחלק את הסטריפטיז לגברי ונשי, ונקרא לזה פשוט אמנות הפיתוי. מקום שבו כל אחד יכול להיות גם צופה וגם מושא לתשוקה. מקום שבו לא יהיה בושה לא למי שרוקד ולא למי שצופה. אבל בינתיים… בינתיים אנחנו רק בתחילת הדרך הזו. אז בואו למופעים. גם גבריים וגם נשיים. השוו. הרגישו. ואולי אז תבינו משהו חשוב לא רק על סטריפטיז, אלא גם על עצמכם.

רוצים לחוות את הקסם בעצמכם? בקרו ב-bananot.net והזמינו מופע בלתי נשכח!