אמילי - חשפנית להזמנה בישראל

אני אמילי, ואני מגיעה מהריקוד ולא מהבמה

התחלתי מסלסה בגיל 19, בקורס שהלכתי אליו במקרה עם חברה, והגעתי לעבודה כחשפנית רק שנים אחר כך. תוך חצי שנה הייתי שם ארבע פעמים בשבוע. הריקוד הלטיני הוא ריקוד זוגי, כלומר הוא בנוי על תקשורת עם בן אדם אחר ולא על ביצוע מול קהל. זה הפרש עצום, והוא ניכר בכל מופע שלי.

שלושה קצבים שאני עובדת איתם

סגנון	איך זה מרגיש	מתי אני בוחרת בו
סלסה	מהיר, עליז, הרבה סיבובים	חבורה גדולה שכבר באווירה
בצ׳אטה	איטי יותר, קרוב, מתנדנד	קבוצה קטנה, סוף המופע
רגאטון	קצבי וכבד, פחות טכני	כשרוצים אנרגיה בלי ללמוד צעדים

מה זה ריקוד זוגי ולמה זה משנה הכול

בריקוד זוגי יש מוביל ויש מי שעוקב, והכול נשען על סימנים קטנים שעוברים דרך היד ודרך משקל הגוף. אין ספירה בקול ואין הסבר. המוביל מזיז את היד סנטימטרים ספורים, והשני מבין לאן הולכים.

בגלל זה אני יכולה לקחת מישהו שלא רקד בחיים ולהוביל אותו דרך סיבוב שלם. הוא לא צריך לזכור כלום, רק לא להתנגד. זה עובד גם עם מי שבטוח שהוא לא יודע לרקוד, ובעיקר איתו, כי הוא לא מנסה לשלוט בכלום.

ההבדל מול מופע רגיל הוא שהאנרגיה בחדר לא מגיעה רק ממני. ברגע שאחד מהחבורה בפנים, כל השאר מגיבים אליו ולא רק אליי, והרעש בחדר עולה פי כמה מבלי שעשיתי משהו נוסף.

החלק שבו מישהו מהחבורה נכנס לתמונה

חשפנית לא אמורה לגרור אף אחד בכוח, ואני לא עושה את זה. בדרך כלל מספיק להושיט יד לכיוון מי שהכי צוחק, והוא קם לבד. שני צעדים, סיבוב אחד, וזהו. כל החדר מסתובב אליו והוא הופך לגיבור הערב, וזה מה שהופך את המופע לסיפור שמספרים אחר כך.

אם בעל השמחה ביישן במיוחד, תגידו לי מראש ואני אעבוד עם מישהו אחר. אין שום סיבה להביך מישהו בערב שהוא כולו שלו.

יש גם מצב הפוך, וגם אותו כדאי לומר מראש: חבורה שבה כולם רוצים לקום. אז אני מגבילה לשניים או שלושה ומסבירה שזה חלק מהמספר ולא תור, אחרת המופע הופך לשיעור ריקוד ומאבד את הצורה.

שני צעדים שכל אחד לומד בחצי דקה

הבסיס של סלסה הוא שלושה משקלים ועצירה, וחוזר חלילה. זה נשמע מסובך ונראה פשוט: קדימה, במקום, אחורה, עצירה. מי שמצליח לספור עד שלוש כבר יכול לעשות את זה.

הבסיס של בצ׳אטה עוד יותר קל: צעד לצד, צעד, צעד, והרמת ירך קטנה בפעימה הרביעית. ההרמה הזאת היא כל מה שגורם לזה להיראות כמו בצ׳אטה ולא כמו הליכה.

אני לא מלמדת יותר משני הדברים האלה בערב אחד. מי שמנסה ללמד יותר גורם לאנשים להרגיש שהם נכשלים, וזאת בדיוק התחושה שאני רוצה למנוע.

מה ללבוש אם אתם רוקדים

נשמע שולי, אבל זה משנה. מי שיודע שהוא עומד לקום ולזוז עדיף שיהיה בנעליים שאפשר להסתובב בהן ולא בכפכפים. כפכף נתקע ברצפה בדיוק בשליש של סיבוב, וזאת הדרך הכי מהירה לסיים את הקטע.

גרביים בלי נעליים הן הצד השני של אותה בעיה. הן חלקות מדי, ומי שמנסה סיבוב על פרקט בגרביים מגלה שהוא ממשיך להסתובב אחרי שהוא כבר רצה לעצור.

הרצפה: הפרט שהכי מפיל

רצפת אריחים או פרקט חלקה מספיק וזה הבסיס הכי נוח. שטיח עבה כמעט תמיד מפריע, כי סיבוב על שטיח פשוט לא קורה, והנעל נתפסת. אם יש שטיח גדול בסלון, שווה לגלגל אותו הצידה לפני שאני מגיעה.

רצפה עם חספוס, כמו אבן טבעית או בטון מוחלק גס, נמצאת באמצע. אפשר לעבוד עליה אבל הסיבובים יוצאים קצרים יותר, ולכן אני מתאימה את הכוריאוגרפיה ומוותרת על חלק מהתנועות.

מה שממש לא עובד זה רצפה רטובה או משטח חוץ מאובק. בשניהם הסיכון לא שווה את התמונה, ואם המופע מתוכנן בחצר אני מבקשת לעבור פנימה.

מוזיקה לטינית: מה מזהים ומה לא

רוב האנשים חושבים שהם לא מכירים מוזיקה לטינית, ואז מזהים שלושה שירים ברצף. הסיבה היא שהז׳אנר הזה נמצא בפרסומות, בסדרות ובכל מסיבה של השנים האחרונות, גם אם אף אחד לא ידע איך קוראים לסגנון.

מה שכן מבלבל זה ההבדל בין הסגנונות. סלסה ובצ׳אטה נשמעות דומה לאוזן לא מנוסה, למרות שהן בנויות אחרת לגמרי מבחינת קצב. רגאטון כבר מזוהה מיד, כי הוא בנוי על אותו דפוס תופים חוזר.

בשיחה לפני האירוע אפשר לומר לי אם מישהו בחבורה דובר ספרדית או קשור לתרבות הזאת. זה משנה את הבחירה שלי, כי מול קהל שמכיר אפשר להרשות לעצמי מוזיקה פחות מוכרת ויותר מדויקת.

מתי הפורמט הזה פחות מתאים

• כשהחבורה מגיעה ישר מיום עבודה ואין לאף אחד כוח לזוז
• כשרוב האורחים לא מכירים זה את זה ועדיין באווירה מנומסת
• כשהחדר צר וארוך ואי אפשר לפנות רחבה קטנה באמצע
• כשמבקשים ערב מאופק, כי החלק המשותף הוא הרועש שבמופע
• כשיש אורח עם מגבלה בתנועה שירגיש בצד אם כולם קמים

בכל אחד מהמקרים האלה אני עוברת לפורמט של מופע רגיל, בלי החלק המשותף. זה עדיין ריקוד לטיני, רק שאני לבד על הרחבה.

קרוב או רחוק: המרחק בריקוד משותף

ריקוד זוגי נראה מבחוץ כאילו הוא דורש קרבה, ובאמת יש בו אחיזת יד והובלה. מה שלא רואים מבחוץ זה שיש בו מסגרת קבועה: היד במקום מוגדר, המרחק בין הגופים נשמר, וכל התנועה עוברת דרך הזרוע ולא דרך הצמדות.

המסגרת הזאת היא לא נימוס אלא טכניקה. בלי מרחק אין לאן להוביל, והסיבוב פשוט לא יוצא. לכן דווקא הריקוד המשותף הוא החלק הכי מסודר במופע, וגם החלק שהכי קל להסביר לאורח שמתלבט אם לקום.

אני אומרת את זה בקול לפני שאני מושיטה יד, בשתי מילים. זה מרגיע את מי שקם, מרגיע את בת הזוג שלו אם היא בחדר, ומונע את הרגע המביך שבו מישהו לא בטוח מה מותר.

ערבים שבהם הפורמט הזה עבד הכי טוב

הכי חזק זה יום הולדת שבו הזמינו חשפנית למישהו שכולם יודעים שהוא לא רוקד. ברגע שהוא קם, החדר מתפוצץ, וזה עובד גם אם הוא עושה שני צעדים ומתיישב.

אחריו באים ערבים של חבורות שמכירות שנים. שם אין מבוכה מלכתחילה, וכולם רוצים תור. הפורמט השלישי שעובד יפה הוא ערב עם אורחים שמגיעים מרקע שבו רוקדים ממילא, אז החלק המשותף הופך למרכז ולא לתוספת.

מה שפחות מתאים כבר פירטתי למעלה, ואני מעדיפה לומר את זה בשיחה מראש מאשר לגלות בסלון שאין עם מי לעבוד.

מה אני שואלת בשיחה לפני האירוע

• כמה אנשים, ואיזה חלק מהם מכיר את השאר
• מי בעל השמחה, והאם הוא יודע על ההפתעה
• איזו רצפה יש בחדר, ואם יש שטיח שאפשר לגלגל
• האם מישהו בחבורה כבר רוקד לטינית
• אם יש אורח שעדיף לא להוציא לרחבה

חמש השאלות האלה לוקחות דקה בטלפון וחוסכות את רוב ההפתעות. כשמזמינים חשפנית לפורמט שמערב אנשים, ההבדל בין ערב מוצלח לערב בינוני נקבע כמעט כולו בשיחה הזאת.

דמויות ותפאורה

לפעמים מבקשים ממני להגיע בדמות מסוימת, ולא כל דימוי עובד. יש כאלה ששחקו את עצמם לגמרי ויש כאלה שעדיין עושים רושם. יש על זה מדריך שלם באתר, ואני ממליצה לעבור עליו לפני שמזמינים דמות ספציפית.

כמה זמן לוקח החלק המשותף

הריקוד עם אורח לא תופס את רוב המופע אלא נכנס בתוכו כקטע אחד. אני מקדישה לו חלק קטן מהזמן ומחזירה את המספר אליי, אחרת המבנה מתפרק והחבורה כבר לא יודעת מה היא רואה.

כשמזמינים חשפנית לפורמט הזה כדאי לדעת שאי אפשר להוציא את כולם. שניים או שלושה זה המקסימום שמחזיק את הקצב, וכל אחד נוסף גורע מהאנרגיה במקום להוסיף לה.

ראשון לציון, חולון ורחובות

שלוש הערים האלה הן הליבה שלי. הן קרובות זו לזו ולכן אני יכולה לפעמים לקחת שני אירועים באותו ערב בלי ללחוץ את הזמנים. בהזמנת חשפנית בחולון ובמופע חשפנות ברחובות רוב האירועים הם בדירות פרטיות.

ברחובות ובנס ציונה נפוצים בתי קרקע עם חלל מרווח, וזה הכי נוח לפורמט שמערב אנשים, כי צריך רחבה ולא רק פינה. בחולון מדובר יותר בדירות, ושם אני מוודאת מראש שיש איפה לזוז.

מה קורה אם אף אחד לא רוצה לקום

זה קורה, ולא נורא. אני לא מתחננת ולא מנסה פעמיים לאותו אדם. אם החדר מהוסס אני ממשיכה במספר לבד, וברוב הפעמים מישהו קם דווקא בשלב מאוחר יותר, כשהאווירה כבר התחממה והמבוכה נעלמה.

מה שכן עוזר זה שהמארגן יידע מראש מי הכי סביר שיקום. שם אחד בטלפון מספיק, ואני פונה אליו ראשון במקום לנחש מי מהחבורה פתוח לזה.

מי עוד עובדת באזור

למי שמחפש דווקא פורמט אחר לגמרי ולא ריקוד משותף, חשפנית אלינה עובדת בערים הסמוכות ומתמחה בפורמט הזה.

הערב מיועד לגילאי שמונה עשרה ומעלה. הריקוד הוא כל התוכן, ומעבר לו אין הצעה נוספת מצידי.